התמודדות עם מחלה כרונית – טיפול קוגניטיבי התנהגותי

התמודדות עם מחלה כרונית – טיפול קוגניטיבי התנהגותי

עם העליה בתוחלת החיים, יש יותר ויותר מחלות כרוניות, שחיים איתן לאורך זמן.

הרפואה עוסקת במקרים רבים ב care ולא ב cure.

הטיפול הרפואי במקרים רבים מנסה להגיע לשליטה במצב הכרוני ולא להחלמה.

אפילו האיידס, שהחל כמחלה עם תמותה רבה, הפך עם שיפור הטיפול התרופתי,  למחלה כרונית.

מטרות הטיפול, לפיכך, אינה ריפוי, אלא התמודדות ארוכת שנים עם המחלה הכרונית, וניהול חיים תקינים ומספקים בצידה.

ההתמודדות של המטופל היא עם המחלה עצמה, בשלביה השונים, בהיענות לטיפול הרפואי, ובתופעות הלוואי של הטיפול הרפואי.

ההתמקדות כאן היא לא במחלות עם סיכון גבוה לתמותה (כמו סרטן או מחלות לב קשות), אלא דווקא במחלות כרוניות שחיים איתן במשך שנים:

השמנה, סכרת, מחלות אוטו-אימוניות, מחלות מעיים (קרוהן, המעי הרגיז), נשימה (אסתמה) , כליות (טיפול בדיאליזה),  כוויות, עור (פסוריאזיס) , מפרקים, אוסטיאופורוזיס, נוירולוגיה (אפילפסיה, מצב לאחר אירוע מוחי, כאבי גב, מיגרנה) , פיברומיאלגיה, תשישות ועוד.

יש לציין במחלות כרוניות רבות יש גם חלק משמעותי של התמודדות עם כאב.

הופעתה של מחלה כרונית (שאינה שכרוכה בסכנת חיים) עלולה להביא למצוקה נפשית משמעותית, המתבטאת בחרדה, דיכאון, כעס, תחושת חוסר צדק ("למה זה קרה דוקא לי?") , לכאב ובעקבותיהם - ולפגיעה בתפקוד.

תהליכי ההתמודדות שונים במחלות כרוניות שונות, על פי מידת הסבל שהמחלה גורמת, הסטיגמה של המחלה, והשלבים השונים שלה.

אופן ההתמודדות שונה מאדם לאדם והוא קשור

·        בכוחות של האדם,

·        במשאבים שעומדים לרשותו (נפשיים ואחרים)

·        במרכיבים באישיותו (אקטיביות, אופטימיות)

·        בנסיון חייו

·        ובמערכת התמיכה שלו.

טיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר, כדוגמת טיפול קוגניטיבי התנהגותי, יכול לשפר את ההתמודדות של החולה במחלה הכרונית ולהביא לירידה במצוקה הנפשית ובסימפטומים הנפשיים שהופיעו בעקבות המחלה.

*

ההתערבות הטיפולית חייבת להתחיל בשלב של הערכה.

בשלב ההערכה יש לעסוק בהבנת המצב הרפואי, בהתמודדות המעשית והנפשית של החולה עם הטיפול הרפואי ותופעות הלוואי ובהתמודדות שלו עם מחלות ומשברים בעבר. יש להבין מה הסיבות שהביאו אותו לטיפול הפסיכולוגי.

בהמשך יש לבדוק מהם הסימפטומים הנפשיים שהתעוררו עקב המחלה.

מומלץ לבקש מהמטופל לענות על שאלוני דיווח עצמי העוסקים בסימפטומים נפשיים הבודקים מצוקה נפשית, חרדה  ודיכאון.

בסיום שלב ההערכה יש לגבש את מטרות הטיפול, כך שתהיינה מוסכמות על המטופל והמטפל כאחד.

*

הטיפול מתמקד בשלושה מרכיבים שאיתם יש להתמודד במקביל ולסירוגין:
המרכיב הראשון הוא הגופני. זוהי עבודה ישירה על הגוף שמטרתה להביא לתחושה של שליטה בגוף ובעיקר בתסמינים הגופניים.
המרכיב השני הוא המרכיב הקוגניטיבי. ניתן להגדיר את החלק הזה כ"הזדמנות ללמוד לחשוב לטובתך". כאן המוקד הוא בזיהוי אותן מחשבות ופרשנויות (אודות המחלה והטיפול) הגורמות מצוקה ובהמרתן בחשיבה מציאותית ומאוזנת יותר.
המרכיב השלישי הוא המרכיב ההתנהגותי העוסק בהתמודדות עם המנעויות, בשינוי דפוסי התנהגות ובלמידת מיומנויות דרושות.

במקרים רבים יש צורך להתחיל דוקא בחלק ההתנהגותי, תוך מתן התייחסות למצוקה עקב בעיות מיידיות.

התמודדות עם פיברומיאלגיה

התמודדות עם פיברומיאלגיה

סמדר נאמן נשואה, אם לשתי בנות, ועובדת בכיר בבנק, היתה אשה פעילה, אנרגטית, כאשר בגיל 47 החלה לסבול מסימפטומים שונים.

לאחר 3 שנים של בדיקות ובירורים היא אובחנה כסובלת מתסמונת התשישות הכרונית, ושנה אחרי זה גם כסובלת גם מפיברומיאלגיה.

את כל אלה היא מתארת בספר "פיברומיאלגיה – זה לא סוף העולם"  
 (2010).

הנושא העיקרי של הספר התמודדות של אשה אמיצה ועקשנית – שהחליטה לא לוותר על חייה.

יש בספר הסברים מלומדים של פרופ' דן בוסקילה, אך לא ניכנס כאן להגדרות המפורטות. די אם נציין שמדובר בתסמונת כאב כרונית המאופיינת בכאבים מפושטים וברגישות במישוש ב 11 מתוך 18 נקודות רגישות, ובסימפטומים בתחומים נוספים, ובאה לעתים קרובות יחד עם תסמונת התשישות הכרונית (CFS) ותסמונת המעי הרגיז. במקרים רבים התסמונת מופיעה לאחר טראומה נפשית.

כיון שהטיפול הקיים רק מקל על הסימפטומים, אך אינו מרפא את המחלה, עולה השאלה איך להתמודד עם המחלה הכרונית ואיך להמשיך את החיים.

סמדר החליטה לא לוותר על חייה.

בתחילה – היא פנתה לטיפול רפואי מקצועי (אצל רופא המשפחה, ריאומטולוג ופסיכיאטר) , שאופיין ביחס אוהד ותומך.

בהמשך היא נעזרה בשני אנשי מקצוע בתחום הנפשי, מטפלת בCBT  ומאמנת.

ניתן לציין קווי דמיון בין CBT לאימון: התמקדות בשינוי, גישה פרקטית משולבת בהכרה בקשיים רגשיים ופיזיים, והבנת מקומם החשוב של החשיבה, העשייה והפעילות.

לאחר 4 שנים קשות, עם עליות וירידות, שבמהלכן הופנתה לטיפולים מסוגים שונים (פסיכולוגים, עובדות סוציאליות, דיקור, רפלקסולוגיה, פסיכיאטריה, ביופידבק, נטורופתיה ועוד), היא החלה בטפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT). במשך שנתיים נפגשה עם המטפלת פעמיים בשבוע, ואח"כ פעם בשבוע.

הטיפול ב CBT  הביא לשינוי: "זה לא שהבראתי, שהפיברו נטשה אותי ... אולם יש לי את הכלים, הטכניקות שמתאימות לי, לסייע בפתרון בעיות ושינוי חשיבתי רגשי והתנהגותי". כתוצאה מהטיפול "יש לי דרכים לשנות את האמונות הכושלות לאמונות מציאותיות יותר. שוב אני אוהבת את עצמי, מקבלת את עצמי כפי שאני, אוהבת את משפחתי וחברי..."(עמ' 44) .

מהתיאור של הטיפול ברורה החשיבות של הקשר האישי בטיפול. וכך כותבת סמדר על המטפלת: "ולך עמירה כמה מילים חמות – את אישה נפלאה ומופלאה, מלאה באהבה, סבלנות, אורך רוח, תמיכה, אמפטיה, הבנה, מחבקת, מחזקת ומלמדת" .

כמה שנים אחר-כך היא החלה באימון לבריאות, במטרה לקדם צמיחה אישית, למינוף מצבה האישי עם המחלה, והשפעותיה על הדימוי העצמי שלה.

כתוצאה מהאימון, כמו מהטיפול ב CBT , החלה יותר לקבל את עצמה ואת המחלה.

בסיום תהליך האימון של 10 חודשים "למדתי לקבל את עצמי עם המחלה, ולא להילחם נגדה, הבנתי שהיא ניתנה לי כמתנה ועלי לחיות לצידה בשלום. לנהל אותה ולא לתת לה לנהל אותי. חיים בחברות עם המחלה ולא בצילה. קבלה שלה, הקשבה, עירנות, יחסי גומלין, הוקרה עצמית על מה כן , על מה אפשר. זה לא סוף העולם. יש קושי ואפשר להיות משמעותית, אני חיה ממקום בונה... למדתי שיש חיים עם הפיברומיאלגיה" (עמ' 91),  ואז היא הבינה שעליה לכתוב ספר.

יש בספר גם אלמנטים חשובים אחרים, כמו ההשפעה של המחלה על היחסים הזוגיים ("יצאנו לחופש בעלי אני והפיברו...")  ועל יחסי גורמים מבטחים לסובלים מהמחלה – ועליהם ניתן לכתוב בהזדמנות אחרת.
ֵ
ְ

תודה לך, סמדר, על הספר, על השיתוף, על עוז רוחך והאופטימיות שלך.